טושים על בסיס אלכוהול — המדריך המלא

מה זה בכלל דיו אלכוהול ולמה אמנים מעדיפים אותו

טושים על בסיס אלכוהול הם הטושים שרוב האמנים מתכוונים אליהם כשמדברים על "טושים לצביעה". במקום דיו על בסיס מים, חומר הצבע מומס באלכוהול. וזה משנה הכל.

האלכוהול מתאדה מהר, והדיו נספג בסיבי הנייר במקום לשבת עליהם. התוצאה היא צבע שטוח, אחיד ובלי פסים — בדיוק ההפך מטוש רגיל שמשאיר קווים כשמנסים למלא שטח גדול. בגלל זה איורים שנצבעו בטושי אלכוהול נראים חלקים ומקצועיים כמעט מהמשיכה הראשונה.

הדיו גם שקוף למחצה. שכבה שנייה מעל הראשונה מכהה את הגוון במקום לכסות אותו, וככה בונים עומק וצללים בהדרגה. עוד תכונה שימושית: אחרי שהדיו התייבש, הוא עמיד למים. אפשר לעבור מעליו עם טוש מים או צבעי מים בלי שהוא יזוז.

היתרון הגדול באמת הוא היכולת לערבב. כשמעבירים טוש רטוב על שכבה עדיין רטובה, שני הגוונים נמסים אחד לתוך השני. ככה מקבלים מעברי צבע רכים — עור, שמיים, עלים. את זה כמעט אי אפשר לעשות עם טוש על בסיס מים, ובגלל זה רוב מדריכי הצביעה המקצועיים בעולם מתבססים על טושי אלכוהול.

יש גם מחיר לכל הטוב הזה: ריח חריף, חדירה של הצבע לצד השני של הנייר, וצורך בנייר מתאים. על כל אלה בהמשך המדריך.

בלנדינג צעד אחר צעד — הסיבה האמיתית שקונים טושי אלכוהול

בלנדינג זה מיזוג בין צבעים, וזה מה שהופך קבוצת טושים לכלי אמנותי אמיתי. יש כמה שיטות, וכולן עובדות רק בגלל בסיס האלכוהול. הנה הארבע שכדאי להכיר, מהבסיסית למתקדמת.

שיטה 1: מהבהיר לכהה (השיטה שמתחילים איתה).

1. בוחרים 3 גוונים מאותה משפחת צבע — בהיר, בינוני וכהה.
2. צובעים את כל השטח בגוון הבהיר. הוא משמש בסיס רטוב.
3. בזמן שהבסיס עוד לח, מוסיפים את הגוון הבינוני על שני שלישים מהשטח, בכיוון הצל.
4. מוסיפים את הכהה על השליש האחרון, וחוזרים עם הבהיר על קווי הגבול כדי לרכך אותם.

העיקרון: תמיד קל יותר להכהות מאשר להבהיר. אם התחלתם מהכהה, הבהיר כבר לא יציל אתכם.

שיטה 2: שכבות (layering). מעבר נוסף עם אותו טוש בדיוק מכהה את הגוון. ככה אפשר לבנות צל ועומק עם צבע אחד בלבד — שימושי מאוד כשהסט קטן. חכו כמה שניות בין שכבה לשכבה, אחרת הנייר נהיה רווי ומתחיל להתפרק.

שיטה 3: בלנדר חסר צבע. טוש שקוף שמכיל רק את נוזל הבסיס בלי צבע. הוא "דוחף" את הצבע הקיים, מרכך קצוות חדים ומתקן גלישות קטנות מחוץ לקו. חשוב להבין מה הוא לא: הוא לא מוחק ולא ילבין שטח שנצבע כהה מדי. עובדים איתו מהשטח הנקי לכיוון הצבע, לא להפך.

שיטה 4: טפטוף אלכוהול לטקסטורה. טריק שכיף לגלות: טיפה של אלכוהול איזופרופילי על שטח צבוע דוחפת את הצבע הצידה ויוצרת "פריחה" בהירה עם שוליים כהים. כמה טיפות בפיזור אקראי נותנות טקסטורה של אבן, שיש או שמי לילה. עובד גם עם נגיעות קצרות של הבלנדר.

חודים: מכחול, צ'יזל ובולט — ומה באמת מרגישים ביד

לרוב טושי האלכוהול יש שני חודים, אחד בכל קצה. ההבדל ביניהם משפיע ישירות על מה שתוכלו לצייר, וגם על תחושת העבודה עצמה.

חוד מכחול (brush): חוד גמיש שמתנהג כמו מכחול. לוחצים חזק — קו עבה; מקלים — קו דק. ביד זה מרגיש חי וקצת לא צפוי בהתחלה: היד צריכה ללמוד כמה לחץ לתת, ומתחילים נוטים ללחוץ חזק מדי. אחרי כמה שעות של עבודה קשה לחזור לחוד אחר. זה החוד הכי מבוקש היום, במיוחד לצביעה עדינה, למנגה ולפרטים. Ohuhu Honolulu ו-Copic Sketch מגיעים עם חוד כזה.

חוד צ'יזל / אלכסוני (chisel): חוד שטוח וקשיח בזווית. אין בו גמישות, ודווקא בגלל זה הוא צפוי ונוח: מצמידים את הפאה הרחבה לנייר ומקבלים פס אחיד ורחב, מסובבים לצד הצר ומקבלים קו דק יותר. זה החוד למילוי שטחים גדולים במהירות, וגם ללטרינג בסיסי.

חוד בולט / עגול דק (fine / bullet): חוד עגול ומחודד, מרגיש כמו טוש רגיל. הכי קל לשליטה, הכי פחות מלהיב ליצירה. טוב לקווים דקים ולפרטים, פחות לצביעת שטחים.

השילוב הנפוץ בסטים ישנים וזולים הוא צ'יזל + בולט. בסטים מודרניים יותר — צ'יזל + מכחול, וזה השילוב ששווה לחפש. חוד המכחול הוא ההבדל הכי מורגש בין סט ישן לסט עדכני, ובשבילו לבד שווה לשלם קצת יותר.

Bleed ונייר — למה נייר דק הורס גם את הטושים הכי טובים

זוכרים שאמרנו שהדיו נספג בנייר? זה יתרון בצבע, אבל גם הבעיה הכי גדולה של המתחילים. הדיו חודר לעומק הנייר, ואם הנייר דק — הוא עובר לצד השני, ואפילו לדף שמתחת. קוראים לזה bleed.

יש גם feathering — הצבע "בורח" הצידה מעבר לקו, כמו כתם דיו על מפית. שתי הבעיות מחמירות ככל שהנייר דק וסופג יותר, והן הסיבה מספר אחת לאכזבה מסט חדש. אנשים מאשימים את הטושים כשהבעיה היא בכלל הנייר.

הפתרון פשוט: נייר עבה או ייעודי. הנה ההבדלים בפועל:

נייר ייעודי לטושים נשמע יקר, אבל הוא לא: בלוק כמו Canson XL Marker בגודל A4 עולה משוער סביב 60 שקל ומחזיק עשרות עבודות. יתרון נוסף שלו: הוא סופג פחות דיו, אז גם הטושים עצמם מחזיקים יותר זמן.

מערכות מספור צבעים — למה לקוד שעל הטוש יש משמעות

תסתכלו על טוש Copic ותראו קוד כמו B32 או E11. זו לא סתם מדבקה — זו שפה שלמה, ושווה להכיר אותה גם אם אתם לא קונים Copic.

אצל Copic האות מציינת את משפחת הצבע: B כחול, R אדום, YG ירוק-צהוב, E גווני אדמה ועור, וכן הלאה. הספרות אחרי האות מתארות את מיקום הגוון בתוך המשפחה — ככל שהספרה האחרונה גבוהה יותר, הגוון כהה יותר. ההמלצה המקובלת לבלנדינג: לבחור גוונים עם אותה אות וספרות קרובות, וכך מקבלים שלישייה שמתמזגת יפה כמעט אוטומטית.

למה זה חשוב בפועל? שלוש סיבות:

• הרחבת סט: כשצבע נגמר או חסר, מזמינים בדיוק את הקוד הנכון במקום לנחש לפי "כחול בהיר כזה".
• מדריכים ווידאו: רוב מדריכי הצביעה בעולם מציינים קודים של Copic. אם יש לכם את המערכת הזאת, אפשר לעקוב אחד-לאחד.
• עקביות: אותו קוד ייתן תמיד אותו גוון, גם בטוש שתקנו בעוד שנתיים.

מותגים זולים יותר, כמו Ohuhu ו-Touchfive, המציאו מערכות קידוד משלהם. הן עובדות בסדר בתוך המותג, אבל לא תואמות בין מותגים — קוד של Ohuhu לא אומר כלום בעולם של Copic. זה עוד שיקול קטן כשבוחרים לאיזה סולם מותג נכנסים, כי מחליפים מערכת = מתחילים ללמוד את הצבעים מחדש.

Swatching: טבלת הצבעים שכדאי לעשות ביום הראשון

הרגל אחד מפריד בין מי שנהנה מהסט שלו למי שמתוסכל ממנו: טבלת צבעים (swatch chart). עושים אותה פעם אחת, ביום שהסט מגיע, והיא משרתת אתכם שנים.

הרעיון פשוט: מציירים רשת של משבצות על הנייר שאתם באמת עובדים עליו, צובעים משבצת מכל טוש, ורושמים ליד כל אחת את הקוד או השם שלו. מסדרים לפי משפחות צבע — כל הכחולים ביחד, כל הירוקים ביחד. חצי שעה של עבודה, וזהו.

למה זה קריטי? כי הצבע על הפקק משקר. הפלסטיק של המכסה כמעט אף פעם לא זהה לגוון שיוצא על הנייר, במיוחד בסטים זולים. בלי טבלה תבחרו צבע לפי הפקק, תצבעו, ותגלו שהעור של הדמות יצא כתום זרחני.

הטבלה עוזרת בעוד שני דברים. היא מראה אילו גוונים בסט כמעט זהים — ואז יודעים מה מיותר לקנות שוב. והיא הדרך הכי מהירה לזהות טוש שמתחיל להתייבש: משווים משיכה חדשה למשבצת המקורית ורואים מיד אם הצבע נחלש.

קווי מתאר וליינרים — למה הקו נמרח ומה עושים

ציירתם דמות בעט, התחלתם לצבוע מעליה בטוש אלכוהול — והקו נמרח והפך את הצבע לאפור מלוכלך. זו אחת התקלות הכי נפוצות, והיא לגמרי צפויה: האלכוהול ממיס את הדיו של רוב העטים הרגילים. עטים כדוריים, עטי ג'ל ורוב הטושים השחורים הפשוטים — כולם יימרחו.

מה כן עובד? ליינרים עם דיו פיגמנט, שעמיד לאלכוהול אחרי ייבוש. המוכרים שבהם: Sakura Pigma Micron ו-Copic Multiliner, שתוכנן במיוחד לעבודה עם טושי אלכוהול. גם איתם שווה לחכות כמה דקות אחרי השרטוט לפני שצובעים.

יש גם פתרון בכיוון ההפוך: קודם צובעים, ורק בסוף מעבירים את קווי המתאר מעל הצבע היבש. ככה הקו נשאר חד ושחור, וזרימת העבודה הזאת פופולרית מאוד אצל מאיירי מנגה.

נקודה חשובה למי שצובע דפים מודפסים: הדפסה בלייזר (טונר) עמידה לאלכוהול, אבל הדפסה ביתית בהזרקת דיו עלולה להימרח. אם אתם מדפיסים דפי צביעה בבית — בדקו על פינה של הדף לפני שמתחילים, או הדפיסו בלייזר.

מותגים לפי רמות — מהזול למקצועי

אחרי שהבנתם את הבסיס, הנה סולם המותגים. בחרנו את הארבעה שהכי רלוונטיים לקונה הישראלי, מהזול ליקר.

Touchfive / TouchNew — נקודת הכניסה הזולה. מלך עלי אקספרס. סט של 80 צבעים במחיר משוער של 120 שקל. הדיו סביר, אבל לפי אלפי ביקורות האיכות לא אחידה בין טושים באותו סט, ויש בעיה אמיתית של זיופים. מעולה כדי לגלות אם בכלל אתם אוהבים את הטכניקה, פחות לעבודה רצינית. הכל בביקורת Touchfive.

Ohuhu — הבחירה של רוב האנשים. כאן קורה הקסם של יחס מחיר-איכות. חוד מכחול נעים, בלנדינג טוב, איכות אחידה, וסטים בגדלים הגיוניים. Honolulu 48 סביב 180 שקל ו-120 צבעים סביב 350 שקל (מחירים משוערים). אם אתם רוצים לקנות פעם אחת ולהיות מרוצים, זו כנראה התשובה. הכל בביקורת Ohuhu.

Arrtx — האלטרנטיבה השווה. קצת מתחת ל-Ohuhu בפופולריות אבל איכות דומה, לפעמים במחיר טוב יותר. סט Alp של 40 צבעים סביב 160 שקל משוער. שווה לשקול אם רואים מבצע טוב.

Copic — הסטנדרט המקצועי. היקר, האגדי, וגם המשתלם ביותר לטווח ארוך — כי הוא ניתן למילוי חוזר וגם החודים מתחלפים. סט Ciao 36 סביב 700 שקל משוער. אם אתם מקצוענים או צובעים כל יום, המילוי החוזר משנה את כל חשבון העלות. הכל בביקורת Copic.

מתלבטים בין שניים? ההשוואות שלנו נכנסות לפרטים: Ohuhu מול Copic וTouchfive מול Ohuhu. ולפני שמזמינים, המדריך לקנייה בישראל משווה את המחיר הסופי כולל משלוח ומכס.

כמה צבעים באמת צריך ואיך סטים בנויים

שאלה שחוזרת בכל פורום: כמה צבעים לקנות? התשובה תלויה, אבל יש כלל אצבע פשוט. סט של 36-48 צבעים מכסה את רוב הצרכים של רוב האנשים, כולל אלה שממשיכים ברצינות.

הסיבה היא שבבלנדינג אתם יוצרים בעצמכם גוונים נוספים. שלושה כחולים טובים שווים יותר משבעה כחולים בינוניים, כי מהשלושה תוכלו לערבב עשרות מעברים. סטים גדולים באמת שימושיים רק כשמגיעים לרמה שבה חסרים גוונים ספציפיים — ואז כבר יודעים בדיוק מה חסר.

שווה גם להבין איך הסטים בנויים. סטים טובים מסודרים לפי משפחות צבע ונותנים כמה גוונים בכל משפחה — בהיר, בינוני, כהה. זה בדיוק מה שצריך לבלנדינג. סטים זולים לפעמים "מנפחים" את המספר עם גוונים כמעט זהים כדי להגיע ל-100 או 168, וזה פחות שימושי ממה שזה נשמע.

אחסון, תחזוקה וכמה זמן טוש באמת מחזיק

טושי אלכוהול הם השקעה, וכמה הרגלים קטנים מכפילים את חייהם. הכלל הראשון מפתיע את רוב האנשים: מאחסנים אותם בשכיבה, לא בעמידה.

למה אופקי? לטוש יש שני חודים, אחד בכל קצה. כשהוא עומד לאורך זמן, הדיו זורם לחוד התחתון — הוא מוצף, והחוד העליון נחלש ומתייבש. בשכיבה הדיו מתפזר שווה לשני הכיוונים. זו הסיבה שהמארזים המקוריים של רוב המותגים בנויים לאחסון שטוח.

עוד שלושה כללים פשוטים: לסגור את הפקק עד הקליק (אלכוהול מתאדה גם דרך סדק קטן), להרחיק מחלון שמש וממקורות חום, ולא ללחוץ בכוח על חוד המכחול — הוא החלק הכי עדין בטוש.

וכמה זמן טוש מחזיק? אין מספר אחד, כי זה תלוי בשלושה דברים: כמה שטח אתם מצבעים (מילוי רקעים גדולים שותה דיו), כמה הנייר סופג (נייר ייעודי חוסך דיו), וכמה דיו יש בגוף הטוש מלכתחילה — טושים זולים מגיעים לפעמים עם פחות דיו בפנים. הסימן הראשון לטוש שנגמר: פסים בהירים באמצע משיכה רחבה.

אצל Copic טוש שנגמר הוא לא סוף הדרך — ממלאים מחדש וממשיכים, וזה לב ההיגיון הכלכלי של המותג. אצל סטים זולים זה הרגע לבדוק אם המותג מוכר את הצבע הזה בנפרד, או להשלים עם פרידה.

בטיחות, ריח ואוורור

אי אפשר לכתוב מדריך על טושי אלכוהול בלי לדבר על הריח. הוא חריף, מורגש, ובסטים זולים לפעמים חזק במיוחד. זה לא פגם במוצר — ככה אלכוהול מריח — אבל צריך לעבוד איתו נכון.

הכלל הבסיסי: לצבוע בחדר מאוורר. חלון פתוח מספיק ברוב המקרים. אם אתם צובעים שעות ברצף ומרגישים כאב ראש קל, זה הסימן להפסקה ולאוויר צח. מי שרגיש לריחות ירגיש הבדל גדול בין סט זול לסט ממותג.

לגבי ילדים: טושי אלכוהול של המותגים המוכרים מסומנים ברובם כלא רעילים, אבל הם עדיין לא כלי לילדים קטנים. הריח חזק, הצבע לא יורד בכביסה, והדיו חודר כל דבר שהוא נוגע בו. לילדים מתחת לגיל 10 בערך עדיפים טושים על בסיס מים — פירטנו למי מתאים מה במדריך הבחירה.

ופרט אחרון ששוכחים: אלכוהול דליק. לא לצבוע ליד להבה פתוחה, ולא להשאיר טושים פתוחים ליד כיריים או נרות. נשמע מובן מאליו, אבל שולחן המטבח הוא מקום צביעה פופולרי.

טעויות נפוצות של מתחילים

אחרי אלפי ביקורות ושאלות שקראנו, אלה הטעויות שחוזרות שוב ושוב. כדאי להכיר אותן מראש — כל אחת מהן עולה כסף או עצבים.

• לקנות את הסט הכי גדול. 168 צבעים בזול נשמע מפתה, אבל רבים מהם דומים והדיו לרוב חלש. סט של 48 איכותי עדיף.
• לצבוע על נייר דק. הטעות מספר אחת. הצבע עובר לצד השני, בורח מהקווים, והתסכול מובטח. נייר עבה או ייעודי לטושים — חובה.
• לדלג על טבלת הצבעים. בוחרים גוון לפי הפקק, מגלים על הנייר משהו אחר לגמרי. חצי שעה של swatching חוסכת את זה לתמיד.
• לשרטט בעט רגיל ואז לצבוע מעליו. הקו יימרח. ליינר פיגמנט, או קווי מתאר בסוף — אחרי הצביעה.
• ללחוץ חזק מדי על חוד המכחול. החוד גמיש ועדין. לחיצה חזקה מרסקת אותו ומקצרת את חייו.
• לאחסן בעמידה ועם פקק רופף. חוד אחד מוצף, השני מתייבש, והאלכוהול מתנדף. שכיבה ופקק עד הקליק.
• לצפות לבלנדינג מושלם ביום הראשון. זו מיומנות. תנו לעצמכם כמה עמודי תרגול לפני שאתם שופטים את הסט.

ואם אחרי כל זה אתם עדיין מתלבטים מאיפה להתחיל — מדריך הבחירה יצמצם לכם את זה לאפשרות אחת או שתיים לפי הפרופיל שלכם, כולל המלצות מדויקות לפי תקציב.